לרוב, מתרגלים חדשים מסיימים את השיעור עם אור בעיניים וחיוך גדול, אך לא פעם אני פוגשת גם מבוכה, והרבה ביקורת עצמית. זה טבעי, אך מיותר. מהו סוד ההצלחה והסיפוק?
אומרים שכל ההתחלות קשות... אז אומרים. חלקן דווקא די כיפיות. אבל ללא ספק, בכל ההתחלות, במוקדם או במאוחר פוגשים את פקטור התסכול. תמיד. ואז עולים ספקות:
"אני לא מצליח", "זה לא כמו שחשבתי", "זה לא בשבילי".
אני פוגשת את זה הרבה אצל חבר`ה חדשים שמצטרפים לקבוצות התרגול שלי: "אני לא בכושר", "אני לא טוב במדיטציה", "אין לי קואורדינציה", "אני פדלאה". קשה לשכנע אותם שרבים מרגישים כך, ושזה רק עניין של תרגול והתמדה. חלקם נכנעים לתסכול ופורשים, וחלקם מתגברים עליו ופורחים.
יש הבדל גדול בין חוסר ניסיון וחוסר יכולת.
חוסר ניסיון הוא יכולת מוגבלת זמנית. אבל אם נתן לזה את הזמן וההתמדה - נבשיל. וכשנבשיל - נפרח.
לקח לנו המון זמן לפתח את הדפוסים, היכולות והתבניות שלנו. שינוי דפוסים או פיתוח מיומנויות חדשות לא יכול לקרות ברגע. וגם לא בשבועיים. כל אחד מתקדם מהמקום בו הוא נמצא, בקצב שהוא יכול.
אם נשפוט את היכולת שלנו לפי קצב ההתקדמות ורמת הביצוע, אם ניתן לזה להכריע לגבי המשך בדרך או ויתור... רוב הסיכויים שלא נגיע רחוק.
אז כל עוד המטרה קרובה ללבנו, אל לנו למדוד את קצב ההתקדמות הכללי. בואו נשמח בכל צעד שאנו עושים, ובעיקר לא נתייאש. כל צעד מקרב אותנו עוד קצת אל המטרה.
כמו שאמר קונפוציוס: "אין זה משנה כמה לאט אתה הולך, כל עוד אתה לא מפסיק".
המאמר פורסם גם כאן »